לפני 24 שנים טיילתי לבד בתאילנד ולא הפסקתי להתפעל מהנופים המהפנטים, הצבעים העזים, מקדשים עטופי זהב, מפלים שוצפים, פרפרים נדירים.
צילמתי במצלמת פילם וחיכיתי בהתרגשות לרגע פיתוח התמונות.
היום בתוך כל השפע הזה, אני תופסת את עצמי לפעמים מרפרפת – לא באמת נדהמת, לא ממש נפעמת.
לא בגלל שהמראות אינם מרהיבים – אלא כי כבר ראיתי אותם. באינספור פוסטים, רילס, סטוריז. העולם הפך לתמונות מקוטלגות מראש, ואיכשהו, גם ההתרגשות שלנו נעשתה צפויה.
אז על קצה המזלג – הביולוגיה של ההתפעלות:
במוח, ההתפעלות היא חוויה חזקה שמפעילה רשתות נוירונליות עמוקות שקשורות לענווה, התרחבות קוגניטיבית ותחושת חיבור למשהו גדול מאיתנו. תחושת ההתפעלות היא רגע מוחי של “טעות ניבוי”: הציפיות מנתבות את תשומת הלב, וכשהמציאות מפתיעה ומאתגרת את הציפייה, משתחררת במוח אנרגיה חופשית, נוצרים דפוסי פעילות חדשים במעגלים העצביים, ומופרשים נוירוטרנסמיטרים הקשורים לתחושת ריגוש.
ההפתעה שהפכה להתפעלות – ממלא תפקיד קריטי בלמידה, יצירתיות, ומוטיבציה. ההתפעלות כמו מאפשרת למוח “להחליף הילוך”, משדרגת את עובי החוויה ומעבירה אותנו למצב נוירולוגי של קשב מוגבר וערנות.
הרשתות, כך נדמה, לקחו את אותה ביולוגיה של הפתעה ושיבשו אותה. הן יוצרות תחושת Overexposure שמקהה את הסנסציה במוח – כמעט ואין מצב של הפתעה גמורה בנוף זר, כמעט ואין “טעות ניבוי” אמיתית, כי ראינו הכול מראש והמודלים המוחיים כבר מוכנים.
ההתפעלות, בעצם, מחייבת אותנו להתמסר לרגע, להניח רגע את המסך, לאפשר הפתעה אותנטית – להבחין בדברים הקטנים, הלא פוטוגניים, הלא מצולמים.
אז אני מנסה – בכל יום מחדש – לחפש לא את הדבר הכי מרשים, אלא את הדבר שאני לא יודעת עליו כלום. זווית חדשה. ריח. קול. מפגש אנושי לא מתוכנן.
הכי חזק אני מרגישה את זה על הילדים, חופשה משפחתית בתאילנד ואין צרחות של WoW
הרגע המרגש הלא מצולם היום היה להאכיל את המוני הדגים הרעבים, דוחפים, קופצים, קטנים, גדולים, שפמנונים,דגי קוי
כי דווקא שם – איפה שאין תיעוד – אולי המוח והלב יכולים סוף סוף באמת… להתפעל. 
