פאי, בין מוסיקה בדאצ’ה, לטבילה במעיינות החמים או הליכה שקטה ביער שהנוף עוטף כאן בעדינות של טבע עקשן – הרים ירוקים, זרמים מפכים, והחיים מתנהלים בקצב אחר. בבוקר חום אימים (כמו בישראל) בגשם מבול עד כדי קבלת התראה על סכנת מפולות בוץ בכבישים. כמו תמיד, אני מוצאת את עצמי מרגישה “בתווך” בין הוויית המטיילת לבין ההרגל לחקור כל דבר לעומק -היום, לתוך החג בעיקר את הביולוגיה של הרגעים האנושיים שמתרחשים כאן, בשוליים ובקשרים החולפים (ולפעמים בלילה ב walking street תוצרת דוכני גיוזה ומנגו סטיקי רייס סף הריגוש כמעט מתפוצץ 
).
).מעניין – דווקא כאן, כשיש תחלופה בלתי פוסקת של מטיילים ישראלים, שיחות נפתחות בקלות כמו חלון פתוח, ונרקמות חברויות בזק לנו ולילדים: במוח נדלקים מעגלי דופמין ואז מתפשטת תחושת “היי” של חידוש, ריגוש, פוטנציאל מחבק של זרויות. המוח שלי, שמכור לאותנטיות (ראו את הפוסט הראשון בסדרה #מדענית_מטיילת),
מזהה את הדפוס-מפגש אקראי (הפעלה מוחית חזקה), שיחה עמוקה בזרימה (עליית אוקסיטוצין), ואז… הדרגתית, מגיעה התפוגגות. משהו בקשרים הרגעיים כאן – מלהיב בדיוק מאותה סיבה שהוא רגעי. השכל (הקורטקס הפרה-פרונטלי) לוחש שהעונג כאן נוכח-אבל גם גודלו קצוב; המערכת הלימבית לפעמים מתגעגעת לאהבה עקשנית, יציבה יותר, לאותן חברויות שנארגות לאט כמו טלאים על שמיכת מסע ישנה , ואז מתכנסת לזרועותיה של אהבה בת 22 שנה, הנחה כאן לצידי במיטה.
אם נכנס עוד קצת לביולוגיה של מפגשים אנושיים כמה מערכות עצביות והורמונליות נכנסות לפעולה:
- דופמין-מוליך עצבי של תגמול והתלהבות:
- בכל פעם שחווים משהו חדש ומסקרן (כמו מפגש עם אדם חדש ומיוחד), הדופמין משתחרר במוח. הוא נותן תחושת "בוסט" של עניין, סקרנות והתרגשות.
אוקסיטוצין – הורמון האהבה, ההיקשרות והחיבור:
אפילו במפגש קצר, אם יש מגע פיזי, קשר עין עמוק או שיחה משמעותית—האוקסיטוצין נכנס לפעולה. הוא מגביר תחושת קרבה ואמון, גם אם את לא באמת מכירה את האדם.
אחד המוליכים העצביים שיצא לי לחקור מקרוב במכון וייצמן ואני רוצה להציג עוד צדדים שלו.
האוקסיטוצין לא תמיד מוביל לתחושה חיובית לכולם: אצל חלק הוא יגביר חרדה חברתית, אצל אחרים- יחזק ביטחון ורוגע. יכול להפעיל רגישות יתר רגשית למצבים חברתיים אצל חלק מהאנשים ולפעמים גם “להקצין רגשות” ולא תמיד זה לטובתנו. השפעתו תלויה במי שמקבל אותו ובמצב החברתי שבו הוא נמצא (פרפראזה למאמר בתגובה הראשונה) - סרוטונין ( כוכב ההרצאה שלי #אנטומיה_של_אושר)– תחושת ערך עצמי ושייכות עולה ככל שאני יותר פופולרית…
נותנים לי תשומת לב, מקשיבים לי או מחמיאים (חשבו שאני צעירה בעשור מגילי הכרונולוגי
) שרמות הסרוטונין עולות, זה גורם להרגיש נראית ומשמעותית. - אדרנלין – דריכות ו"היי" חברתי:
מפגשים לא צפויים, במיוחד עם זרים, מעוררים דריכות ותחושת "ריגוש קל", שיכולה להתבטא בפעימות לב מואצות או פרץ אנרגיה.
אז למה התחושה עכשיו של ריקנות?
כי המוח מתרגם את ההקשרים האלה כמשמעותיים, אבל המציאות לא עיקבית כך כשאין המשכיות, מתחיל פער בין התחושה לבין המציאות, וזה השאיר אותי ולא רק אותי, עם ריק קל עם געגוע למשהו שלא היה אמיתי ובפלייליסט מתנגן השיר ״עיניים זרות״ של רונה קינן.
בסיומו של ערב חג, עמוס לעייפה ביהודים המתקבצים , בשלולית גדולה ( לא מטאפורית, ירד מבול ובית חב׳ד הוצף לגמרי) וזאת לאחר שהדופמין של כל המשפחה עלה בעקבות קניית בגדים חדשים לבנים.
ועוד יום של חג שבו נחתי במלון יותר ופחות נשמתי עשן ירוק באוויר , אני מבינה – יש ערך לריבוי מפגשים, לדינמיות, לאנרגיה -אבל אולי העומק, השורש, האותנטיות – דורשים ממני להאט, לשהות, להעמיק. למצוא את אותם רגעים שבהם הנשמה והמוח במקום אחד, והחיבור נשאר מעבר לזיכרון רגעי או סטורי שנמחק.
– מזכירה לעצמי (ולמי שקורא): החיפוש אחרי עומק ואותנטיות מובנה לנו במערכת ההפעלה. כשהקשר מדויק – כל מערכת התגמול פועלת יחד: דופמין, אוקסיטוצין, סרוטונין, ולא רק תגובת “היי” של מפגש שטחי.
בינתיים -מדענית מטיילת נושמת פאי, לומדת לשהות בפערים בין ריגוש לרוגע…ומתבוננת בקשרים המשמעותיים ביותר שלי.
