היום זכיתי (ועדיין) לרגעים נדירים של לבד. שלחתי את שלום והילדים לפארק מים הכי גדול בתאילנד, הגענו עד לפאטיה בשביל זה. אממה זה לא בשבילי (זוכרים את מחלת הים שלי, אז אוהבת מים אבל בלי אקסטרים).
עכשיו הרגשות שלי מעורבים כי אני כל כך נהנית לי לבד, מאושרת באקסטזה לא סתם, הייתי זקוקה ללבד הזה שאין לכם מושג,
אז איך אני מרגישה מאושרת כל כך בלי האנשים שאני אוהבת…
אני רוצה להכיר לכם מערכת מוחית נוספת שנכנסת לפעולה במצבים רגועים, רשת ברירת המחדל במוח (DMN(Default Mode Network)
המוח שלנו בנוי ממספר רשתות עצביות, ואחת המשמעותיות ביותר בזמן “לבד” היא רשת זו שאחראית על דמיון, עיבוד עצמי ותחושת הזהות – חוזרת לפעולה.
רשת זו פועלת כשהמוח לא עסוק במשימות חיצוניות, אלא עוסק בסריקת זיכרונות, פנטזיה, עיכול רגשי וסידור פנימי. הידלקות הרשת הזו קשורה לתחושות של השראה, שלווה ואפילו פתרון יצירתי של בעיות-כלומר, תחושת חידוש אמיתית שמפיגה את תחושת ה”צפיפות בראש” שמרגישים לעיתים במחיצת אחרים.
אני הרי אוהבת אותם כל כך, יחד עם זאת נעשה לי כל כך צפוף ולחוץ, קשה לי להיות כל הזמן בשליטה בדאגה לצרכים רגשיים וגופניים של מישהו אחר, עם רגשות מורכבים (ילדים מיוחדים מאד יש לי) ואחריות בלתי נגמרת לדאוג כל הזמן לדבר הבא המוח שלי באוטוסטרדה,
בעייפות אמפתית ( מושג מעולם הפסיכולוגיה, עייפות שהיא תוצאה של השקעה חוזרת ונשנית בצרכים הרגשיים של האחר),
שלמה ארצי טוען לאבסורד ״ומוזר איך בין שמש זורחת לשמש שוקעת בים
לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה
של בני האדם״
נראה לי שמצאתי!
שיחררתי אותם עם תפילה שיחזרו בריאים ואמונה בכוח עליון שישמור עליהם והתמלאתי
באותה תחושת הקלה נפשית ותחושת אושר ברגע שהלחץ נעלם הרגשתי את נוירוטרנסמיטורים
המרגיעים (כמו סרוטונין, GABA ואוקסיטוצין) קטן החל להתגנב לו, לאהוב – ולהתגעגע ואז
התחלתי לצייר, זן דודלינג נקראת השיטה
כשאני מציירת, מתחברים יחד אזורים יצירתיים האונה הפרונטלית הימנית האהובה שלי. הדמיון מתעורר, הרגש עולה למודעות-ובמקום מילים, מופיעים קווים, צבעים, מרקמים.
זהו רגע של *עיבוד רגשי בלתי מילולי* – והמחקרים מראים שפעולה יצירתית בזמן רגיעה לא רק מבטאת רגשות, אלא ממש *משחררת* אותם.
אולי זו הסיבה שאני מרגישה יותר מאוזנת, יותר נוכחת.
בקיצור
להרגיש אושר גדול כשמקבלים יום לבד – במיוחד כאמא והוויה של #מדענית_מטיילת שאוהבת מאוד את משפחתה-הוא תהליך טבעי שנשען על מנגנונים מוחיים ופסיכולוגיים עמוקים. הרצון “להיות לבד” נולד לא מגירעון באהבה, אלא מהצורך הביולוגי והנפשי לאזן בין נתינה לזולת ובין התחדשות אישית וקצת שקט פנימי.
ועידן רייכל שר לי ״את לא נשארת לבד״
עכשיו הרגשות שלי מעורבים כי אני כל כך נהנית לי לבד, מאושרת באקסטזה לא סתם, הייתי זקוקה ללבד הזה שאין לכם מושג,
אז איך אני מרגישה מאושרת כל כך בלי האנשים שאני אוהבת…
אני רוצה להכיר לכם מערכת מוחית נוספת שנכנסת לפעולה במצבים רגועים, רשת ברירת המחדל במוח (DMN(Default Mode Network)
המוח שלנו בנוי ממספר רשתות עצביות, ואחת המשמעותיות ביותר בזמן “לבד” היא רשת זו שאחראית על דמיון, עיבוד עצמי ותחושת הזהות – חוזרת לפעולה.
רשת זו פועלת כשהמוח לא עסוק במשימות חיצוניות, אלא עוסק בסריקת זיכרונות, פנטזיה, עיכול רגשי וסידור פנימי. הידלקות הרשת הזו קשורה לתחושות של השראה, שלווה ואפילו פתרון יצירתי של בעיות-כלומר, תחושת חידוש אמיתית שמפיגה את תחושת ה”צפיפות בראש” שמרגישים לעיתים במחיצת אחרים.
אני הרי אוהבת אותם כל כך, יחד עם זאת נעשה לי כל כך צפוף ולחוץ, קשה לי להיות כל הזמן בשליטה בדאגה לצרכים רגשיים וגופניים של מישהו אחר, עם רגשות מורכבים (ילדים מיוחדים מאד יש לי) ואחריות בלתי נגמרת לדאוג כל הזמן לדבר הבא המוח שלי באוטוסטרדה,
בעייפות אמפתית ( מושג מעולם הפסיכולוגיה, עייפות שהיא תוצאה של השקעה חוזרת ונשנית בצרכים הרגשיים של האחר),
שלמה ארצי טוען לאבסורד ״ומוזר איך בין שמש זורחת לשמש שוקעת בים
לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה
של בני האדם״
נראה לי שמצאתי!
שיחררתי אותם עם תפילה שיחזרו בריאים ואמונה בכוח עליון שישמור עליהם והתמלאתי
באותה תחושת הקלה נפשית ותחושת אושר ברגע שהלחץ נעלם הרגשתי את נוירוטרנסמיטורים
המרגיעים (כמו סרוטונין, GABA ואוקסיטוצין) קטן החל להתגנב לו, לאהוב – ולהתגעגע ואז
התחלתי לצייר, זן דודלינג נקראת השיטה
כשאני מציירת, מתחברים יחד אזורים יצירתיים האונה הפרונטלית הימנית האהובה שלי. הדמיון מתעורר, הרגש עולה למודעות-ובמקום מילים, מופיעים קווים, צבעים, מרקמים.
זהו רגע של *עיבוד רגשי בלתי מילולי* – והמחקרים מראים שפעולה יצירתית בזמן רגיעה לא רק מבטאת רגשות, אלא ממש *משחררת* אותם.
אולי זו הסיבה שאני מרגישה יותר מאוזנת, יותר נוכחת.
בקיצור
להרגיש אושר גדול כשמקבלים יום לבד – במיוחד כאמא והוויה של #מדענית_מטיילת שאוהבת מאוד את משפחתה-הוא תהליך טבעי שנשען על מנגנונים מוחיים ופסיכולוגיים עמוקים. הרצון “להיות לבד” נולד לא מגירעון באהבה, אלא מהצורך הביולוגי והנפשי לאזן בין נתינה לזולת ובין התחדשות אישית וקצת שקט פנימי.
ועידן רייכל שר לי ״את לא נשארת לבד״
