בארץ השיגרה שלי כוללת

‎פעילות גופנית היומיומית לרוב ריקודי זומבה ופילאטיס Holmes Place Modiin – הולמס פלייס מודיעין מתגעגעת מלא…במסע הזה אני הולכת המון ולפעמים יוצאת לריצה מודעת לאורך חוף מדהים, טבע ירוק מדהים או רחובות המסריחים משמני אגזוזים בפאי

עם מוסיקה באוזניות, נשימות עמוקות, תנועות מדודות ושעון עם מד-דופק שאחראי לרישום נתונים מושלם.

אז על הבוקר הייתה לי ריצת 5 ק״מ מושלמת על החוף בפלייליסט דואה ליפה שרה לי physical ולרגע לא דמיינתי את מה שיגיע בהמשך היום, לא אגרתי כוחות

להליכה אינסופית בספארי ענק Vinpearl Safari Phú Quốc, מתלהבת כמו ילדה מהמגוון הביולוגי העצום ולרגע מביטה אל השמיים – מה רבו מעשייך-על הפלא העצום, על המגוון והמורכבות הביולוגית הזו וכך הנפש מתרחבת אבל הגוף דואב, הדופק מתחיל לפעום לו בכל מיני נקודות בעיקר בגב התחתון, השרירים כואבים לי בכל מקום.

ואז נוסעים לראות את כוכבי הים מהפוסט הקודם ( עם כל כאבי הנפש שנלוו לסיפור), בדרך לשם לאחר נסיעה של 40 דקות אנחנו בדרך לא דרך , מטלטלים כמו בובות סמרטוטים, הבחילה עולה לי למרות הכדורים נגד מחלת הים.

ובאופן בלתי צפוי , משהו מחליט בי ( לא מחשבה קוגניטיבית עמוקה, עם בעד ונגד ) בדרך חזרה לצאת מהרכב ולרוץ את הדרך ולא לסבול. כך יצא ש

‎קיבלתי ניסוי לא מתוכנן בפיזיולוגיה של הישרדות: ריצה פראית לאורך שביל עקום של כשני קילומטר, רצוף בורות (התפללתי לא לנקוע את הקרסול), חול טובעני וכלבים נובחים מכול עבר (מתקרבים אליי בשיניים חשופות)

‎אם הייתי מודדת במעבדה את רמות קורטיזול, דופמין ואדרנלין שלי, כנראה הייתי מגלה שזו הייתה אחת מהתגובות ה”פראיות” ביותר של מערכת העצבים הסימפתטית שלי השנה. הדופק עלה הרבה מעבר ליעד האימון הרגיל שלי, אך במקום עייפות – התעוררתי-הרגשתי חדות, ערנות ויחד עם הפחד עלה בי חיוך קטן של הישרדות בביטחון רב בכושרי, במסוגלות שלי קיבלתי את

‎אחת התזכורות היפות לכך שפעילות גופנית אינה רק תהליך יזום, אלא גם מנגנון אבולוציוני שמחזיר אותנו לרגעים שבהם הגוף מגיב לסביבה, לא למדדים. איך לפעמים הגוף נפש הזה יודע בדיוק מה הוא צריך – עוד לפני שהשעון החכם מבין את זה…הרכב הגיע לאספלט בעודי מנסה להסדיר את הנשימה, השעון שואל סיימת את האימון? ואני חושבת כמה מנותק הוא יכול להיות והוא איתי כל רגע ביום…השרירים שלי רועדים, מרגישה את חומצת החלב מצטברת לי בשרירים

כאילו הגוף כולו אומר: "מה זה היה עכשיו?!"

הריי הגוף עבר למצב של "ברח עכשיו, תחשוב אחר כך".

במצב כזה: זרימת הדם לשרירים עולה, הסוכר זורם במהירות, ופעילות השרירים הופכת אנאירובית (ללא חמצן).

כשאין מספיק חמצן, התאים מפיקים אנרגיה במסלול עוקף – דרך תהליך שנקרא *גליקוליזה אנאירובית*.

התוצאה: חומצת חלב מצטברת בתאי השריר.

היא לא רעילה — אבל היא משנה את רמת החומציות המקומית, וזה גורם לכאב, שריפה, ורעידות, הרעד עצמו מגיע גם מעייפות שרירית:

השרירים גויסו בבת אחת למאמץ שיא, בלי הכנה, והעצבים מאותתים מהר מדי → תיאום פחות טוב → רעידות, מה גם שעברו כבר יום שלם של מאמץ גבוה, ואני מקשיבה להם (שרירי התאומים בעיקר) ושומעת

שזו בעצם קריאה לעזרה: "גמרת עלינו היום, תני לנו לנוח!"

עכשיו

‎שריר “תפוס” הוא לא רק אי-נוחות פיזית, התכווצות, קושי בתנועה או כאב

ובדיוק בתזמון מופלא גילעד שומרון מאורטופדיה רגשית ( שיצא לנו להרצות לא מזמן באיזה כנס אחת אחרי השני)

כותב פוסט ואני מצטטת:

״שריר תפוס -הוא לרוב ביטוי ראשוני וקלסי של מתח נפשי גדול שמצטבר עד כדי התפקעות, קשיחות השריר מייצגת קונפליקט פנימי כלשהו שמתקיים בנפש האדם לאורך זמן, לעיתים תוך ניסיון להיאחז בעמדה מסוימת, עד שזה מגיע לגבול מסוים ומתבטא בנוקשות וכאב״

ואני חושבת כמה זה מדויק,

‎ויודעת שמעבר למסג׳ שאקבל בהמשך (לפוסט אחר) אני במתח נפשי לא פשוט בטיול הזה. והטיפול בכאבים שמקורם רגשי דורש התייחסות נוספת לא רק “תרופה נגד כאבים”. באין פסיכולוגית שאוכל לעבד את רגשותי כבשיגרה, אני פונה לאורח החיים שסיגלתי בשנים האחרונות. עוד פעילות גופנית כן, כן עם השרירים השורפים, שצורחים מכאב- זו הדרך הטובה ביותר לשחררם, תרגול נשימה

‎מדיטטיבית ( הזוי שנפלתי על מדיטציית הרפיית שרירים רגשית ובראשי המשפט כמה

it’s all connected…

בקיצור

‎שריר תפוס אינו סתם “נזק”—הוא גם שדר מהנפש לגוף. לפעמים הוא מסמן שאני רצה מהר מדי (הקצב בטיול הזה אוטוסטרדה מטורפת), נאבקת בחושים המציפים , דוחקת רגשות ( כדי להקטין עימותים עם הילדים), לא מאפשרת לעצמי

‎מנוחה או עיבוד

( לעזאזל עם מבצעי הקומבו האלו- יום פארק מים ושעשועים ויום ספארי)

ובליבי תפילה לקחת את היומיים הקרובים באיזי-לפחות לנסות להוריד הילוך, להאט…