באמצע הדרך לשם אחרי אינספור התכתבויות וbuild up מאתמול, הנהג מונית אומר שצריך לשלם עוד מחיר אסטרונומי לנסוע בסירה ולעומת זאת ישראלים חזרו ואמרו שאין שם כוכבי ים כי היה גשום היום.

כשהגענו לחוף הכי מגעיל שיש, בדרך הכי עקלקלה שיש ( מחלת הנסיעה זוכרים?) חיכה לנו שפע… של מים מלאים ברשתות דייגים ומספר של כוכבי ים שאפשר לספור על כף יד אחת (תמונה שמאלית). הסתבר שבתקופה הזו של השנה אין כוכבי ים, והחוויה שתיכננתי – התפוגגה אל מול עיניי.

אז מה קורה לי בגוף- נפש, מוח הזה, אפרט בכמה שלבים:

שלב ראשון: הדמיון פורח, תקווה לאושר, והציפייה בוערת. טיול, טבע, כוכבי ים—המוח מדמיין עתיד ורוד/כתום.

שלב שני: המפגש עם המציאות—מים עכורים, חוף ריק, נהג חמדן, מזג אויר הפכפך, מסעדה תיירותית והישראלים שמזהירים שאין טעם לנסות.

שלב שלישי: המו”מ הפנימי—האם “לסלוח” לעצמי שנפלתי בפח? לנהג? לתיירות המקומית? זו חקירה פנימית במוח שקשורה גם ליחסי אמון עם עצמי, כל מה שלמדתי בחיי, בטיול ובכלל במבחן המציאות.

שלב רביעי: למידה ותיקון—בעקבות חוויית הרמאות, המוח יעדכן את מנגנוני ההגנה להמשך המסע: חקירת עונות, איסוף המלצות מישראלים, אולי—הימנעות מהמלצה של נהגי מוניות ובכלל מנהג שמלווה כמה ימים ומזהה אותנו כטרף קל (כבר חסמתי אותו וממליצה להחליף נהגים לעיתים קרובות ).

החלטתי שמעכשיו אצמד לאפליקציית Grab (שם בהרגשתי יש אבא ואמא) אין התקשרות לנהג אחד.

וזה לא רק הכסף או השירות – זה אובדן של כוונה, אני רציתי להעניק חוויה טובה– ומישהו בחר לנצל את המצב של חוסר הידע שלי בשפה, במקום…

במוח יושבת מערכת חברתית עדינה שמופעלת בכל אינטראקציה עם אדם אחר.

כשאנחנו *נותנים אמון* — משתחרר אוקסיטוצין-הורמון החיברות,

אבל כשהאמון הזה מופר — המוח מגיב כאילו ספג פציעה של ממש.

ועוד מחקרים מצביעים על כך שגרעיני המוח שמפרשים אכזבה מעלים את רמת הגלוטמט (נוירוטרנסמיטור שמעורר סטרס וכאב) ומורידים את הגאבא (המרגיע), ולכן התחושה היא לא רק רגשית אלא ממש פיזיולוגית—כאב בטן, חוסר מנוחה, דופק מהיר.

בפלייליסט לאונרד כהן שר You Want it Darker ואני צועקת בפזמון הנני, הנני, הנני ובהירות מחשבתית מתפשטת במוחי

ברגע כזה אני מבינה שגדלתי, צומחת מאכזבות , עולה מתחתיות, מפתחת חוסן נפשי יותר ויותר.

השבר הזה באמון פתח לי פתח לאמון חדש—בעצמי, במסע, ואפילו ביכולת לייצר סיפורים מעניינים (זה בדיוק מה שאמרתי לילד כשירדנו מהמונית) גם מהרגעים הפחות מושלמים.

והמאמץ שחגיגת יום ההולדת ה60 של שלום אדרי תהייה מושלמת הוא רק בראש שלי שהוא לוחש לי באוזן ״מצידי לאכול חצץ העיקר שנהייה מאושרים״…

ומי שמכיר אותו יודע כמה זה נכון