ולמה חציית מרחב אישי כל כך מטרידה?

כי המוח שלנו מכוּון לזהות גבולות פיזיים כדי לשמור על בטחון. פלישה לא צפויה – בידיים, צעקות, נגיעה – מאותתת על איום ומנטרלת את תחושת השליטה. הסביבה המלאכותית (Dantewada Land of Angels בצ’אנג מאי, שכל סידרת #מדענית_מטיילת התחיל משם נראית באמת מלאכית עכשיו). עם צבעים עזים וקולות רקע צפופים, מגבירה עומס חושי ותחושת “זרות” ומקשה על ויסות תחושות החרדה .

האות החושי (למשל, מישהו שמתקרב או מנסה למכור משהו מקרוב) מגיע אל האמיגדלה, שהיא מרכז הרגש והפחד במוח.

התגובה לא תמיד מודעת, אבל:

המערכת הלימבית (הרגשית) מזהה איום →

ההיפותלמוס מפעיל תגובת סטרס →

הקורטיזול עולה, והלב פועם מהר →

הגוף מאותת: “ברחי או הילחמי”.

כל אלה אבולוציונית נועדו להגן – אבל כשזה מתרחש בלי איום ממשי, זה פשוט גובה אנרגיה נפשית מיותרת ובנוסף אין את שלוות יום הכיפורים שיורדת על העיר והרחובות הסואנים משתתקים ונמלאים לבן.

אני מנסה לעצור רגע לנשימה איטית – לסמן למוח שהסכנה חלפה.

שמה אוזניות מסננות רעש בראש מתנגן השיר של יהודית רביץ ״ בך לא נוגע ״ מקיפה עצמי בבועה בדמיוני ולפתע מוצאת את הדרך לים

ואוווואווו

אנרגיה שמימית מאפסת באיבחה את כל המערכת, וממלאת אותי הכרת תודה על הרגע הזה. על מי ששומר עליי מלמעלה, על מי ששומר על מלאכתי בארץ, על השכנים ששומרים על הכלבה. על מי שסביבי, על ההישגים שלי.

במחקרים שנערכו באמצעות הדמיית מוח, נמצא שתרגול והבעת תודה מפעילים אזורים הקשורים לתחושה חיובית, חיזוק גמול, אמפתיה ועיבוד חברתי—משחרר במוח דופמין וסרוטונין, המשפרים את מצב הרוח, ומוריד את רמות הורמון הלחץ (קורטיזול), כך שמתוך רגע הכרת תודה – אפילו קצר – מתרחש מעבר פיזיולוגי אמיתי לעבר רוגע, קרבה ואופטימיות.

( גם בטיול אני מנסה להמשיך את המנהג שלנו מה היה לך טוב היום/בשבוע/ במקום) לאט לאט בלי לשים הכרת תודה מחזקת תחושת שייכות—עם עצמך, עם נוף, עם אנשים סביבך, לפתע דקה לפני כניסת החג כל הקונפליקטים נשכחו אל תוך חיבוק קבוצתי אחד שחימם את ליבי להתפקע וידעתי שמכאן יהיה טוב יותר…

הילד מתפלל ופותח שערי שמיים גם כאן רחוק רחוק מהבית…