כבר שנים שאני מספרת על הפילון הקטן והשובב, שהיה צורך לאלף אותו כדי שיצטרף לקרקס אז קשרו אותו ליתד קטנה, הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכל כדי להשתחרר, אבל לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. כך ניסה יום אחרי עד שהגיע היום, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו. הוא התחיל להאמין שהוא לא יכול. וכך שגדל והפך לענקיסטי הוא עדיין האמין שהוא לא יכול, זוכר את אי-היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד. הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו. הוא אף-פעם לא ניסה לבחון את הכוחות של כבוגר. בהרצאה אני מראה שלפעמים צריך מישהו שיסיר את היתד כדי שהפיל החזק ישוב להמין בכוחותיו ( את המסר המתקשר לשם ההרצאה אני מניחה שהבנתם).
והנה בתאילנד חוויתי זאת מקרוב (והרגשתי את הכל שבין לדבר על הדברים ובין לחוות אותם במציאות החיה והבועטת- האקדח במערכה הראשונה).
חוות שיקום הפילים בתאילנד נבנו כדי להעניק לפילים פצועים, כואבים או כאלה שניצלו ממצבים קשים – מרחב טיפולי שמאפשר להם לשוב להתנהגות טבעית, להירפא, ולהתקרב מחדש לבני מינם ( לראשונה שמחתי לשלם כניסה כל שאר מלכודות התיירים הרגיזו אותי).
כמה שמחתי לראות גור בן 4 חודשים וגור בן שנה וחצי, משמע יש רבייה- משמע זה מקום טוב.
ביקשו מאיתנו להתלבש בצורה זהה כדי ליצור תחושת אחידות ולצמצם גירויים חזותיים שעלולים להפריע לפילים או להלחיץ אותם. לבוש אחיד עוזר גם לזיהוי קל של הקבוצה על ידי הצוות ומקנה אווירה של שייכות ושותפות לכל המשתתפים, כדי שהחוויה תהיה יותר מגובשת וקולקטיבית. תחילה האכלנו אותם בבננות ובקני סוכר זו היתה חוויה נהדרת, האכלת פילים בבננות ובקני סוכר היא חוויה שנועדה לקרב מבקרים אל הפילים, לאפשר אינטראקציה בטוחה ולתת לפילים אוכל אהוב ועשיר באנרגיה. הבננות וקני הסוכר הם חלק מהמזון הטבעי שנמצא בתפריט הפיל בטבע, ומהווים “פינוק בריא” שמסייע להיבנות האמון בין הפיל לבין האדם. צפיתי בהתרגשות הילדים באינטראקציה האמפתית שנועדה להפחית פחד לשני הצדדים, יוצרת אמון וחיבור רגשי בין האדם לפיל, כחלק מתהליך שיקומי שבו הפילים לומדים מחדש לראות בני אדם כמקור טוב, לאחר שעברו לא פעם טראומות בתעשיית הבידור ( לצערי ולא ניתן לזה יד בחיים).
כמובן שנמשכנו מיד אל הגור והוא הבחין בזה ורצה לבוא לשחק איתנו ברגליו הגמלוניות , במשקלו כמעט חצי הטון, זה היה כזה חמוד ומשעשע. ואני #מדענית_מטיילת ישר נכנסתי למוח הילדי, משחק-במיוחד בגיל צעיר-הוא מנוע קריטי להתפתחות מוחית, רגשית וחברתית. מחקרים מראים שמשחק פיזי ואינטראקטיבי מפעיל בהנאה אזורים רחבים במוח, תורם להבשלה של הצרבלום (המוחון, שאחראי על קואורדינציה ותנועה) ומעודד בשלות של הקורטקס הפרונטלי (אצל ילדים)-האזור במוח המקושר ליכולות חברתיות, קבלת החלטות, ויסות רגשי ואמפתיה.
אז אצל אורי אני רואה מה קורה כשהוא משחק בקלפים (ועוד חבר׳ה בוגרים) , סנוקר, פיפה ועוד
על קצה המזלג– מה בעצם קורה לנו כשאנחנו משחקים?
כשאנחנו נכנסים לFlow במשחק, המוח מפריש דופמין-מוליך עצבי שמגביר תחושת הנאה, מיקוד וסיפוק.
במשחקים חברתיים, במיוחד כשיש בהם שיתוף פעולה או צחוק, רמות אוקסיטוצין עולות-אותו הורמון שמחזק קשרים חברתיים ומייצר תחושת שייכות וביטחון.
יש גם עלייה קלה באדרנלין-שמעלה עירנות ומכניס אותנו למעין “ריגוש מבוקר”, כזה שמרגיש חיובי ולא מלחיץ.
ואולי הכי יפה- מחקרים מראים שמשחקים, אפילו בבגרות (שאלוהים ייתן לי עוד סבלנות), מעודדים פלסטיות מוחית, כלומר גמישות של המוח ללמוד, לשנות הרגלים ולפתח כישורים חדשים ( מתה ללמוד ברידג'
)
)נחזור לפילפילון החמוד מהשירים והסיפורים שכמעט דרס את שלום מהרצון לשחק.
