אז גם הנחיתה כאן לא פשוטה עבורי ונחווית לי כחוויה מטלטלת תרתיי משמע ואני אסביר.

יום לפני העזיבה את קוטאו עשינו טיול שנורקלים בים סוער והספינה הטלטלה לה כמו ספינת הפיראטים בלונה פארק וכך נשארתי עם תחושת התנדנדות אחרי שייט.

כאילו שאני חזרתי מהים, מהשייט, אבל הגוף -לא.

למחרת עוד מעבורת בים סוער טיסות, מוניות מלא מעברים fucking שעות על גבי שעות- 32 שעות של מסע חזרה לבית,

לשיגרה לקרקע יציבה, האמנם?

התחושה הזו, כאילו אני עדיין על הסיפון, קוראת לעצמה בשם צרפתי אלגנטי:

Mal de Débarquement -מחלת הירידה מהספינה

המוח האנושי הוא מכונה להסתגלות.

כשאנחנו שוהים שעות או ימים בתנועה מתמדת, כמו שייט, הוא מתאים את עצמו – מנתח, מווסת, מרגיע.

אבל לפעמים, דווקא החזרה לקרקע מבלבלת אותו יותר מהים.

והתוצאה? הגוף ממשיך "לתקן" תנודות – שלא קיימות.

המערכת הווסטיבולרית (שיווי המשקל) מאותתת על תנועה, והמוח לא מצליח לשכנע את עצמו שהכול כבר נגמר. וזה קורה יותר לנשים, בעיקר בגילאי 40+, (והפלוס שלי גדול)

הצאט אומר שלרוב זה עובר תוך שעות או ימים ולעיתים נדירות – זה נמשך הרבה יותר (אני כזו ציפור נדירה כבר אמרתי).

פשוט הגוף והנפש שלי לא מסונכרנים עם הלו"ז של הטיסה, ועם הציפיות של אנשים ששואלים אותי איך היה? וישר עונים כיף אה. כמעט כולם מופתעים שאני אומרת לא בדיוק-כיף זו לא המילה, היה גם מורכב, היה קשה, היה סיר לחץ ,לרוב התשובה אהה כי הייתם עם הילדים.

כן חופש זה לא בדיוק היה, טיול/ מסע כן, רוב הזמן עבדתי מאד קשה כמדריכת טיולים ואמא במשרה מלאה…

ואני שואלת את עצמי:

למה אנחנו משתפים רק את היופי? זוכרים רק את הטוב ,

כמדענית, אני יודעת שהמוח שלנו אוהב לזכור את הטוב שזו אסטרטגיה הישרדותית.

אבל בתור אדם, אני תוהה:

למה לא מדברים גם על הבדידות שבדרך, על השחיקה, על הקונפליקטים עם הילדים, על הפער בין הציפייה למציאות?

למה תאילנד מוגדרת כגן עדן ברשתות החברתיות ורק אני מוצאת אותה קשה, לא תקשורתית, לא אדיבה, מציפה חושית. הרי תכננתי את הטיול הזה יותר מחצי שנה לוגיסטית וגם רגשית בהדרכות הורים.

ממשיכה לתהות על הפער שאני פוגשת אנשים שעקבו אחרי סידרת #מדענית_מטיילת והם בשוק מהתשובה שלי ויורדים בטון הדיבור (כאילו איכזבתי אותם) נראה היה שנהנית…

והבנתי שאני כמדענית תיעדתי נתונים, תיבלתי קצת ברגשות, בשירים אבל לא באמת הכנסתי את החוויה הרגשית/טיפולית של הטיול , שמבינה שגם הקושי הוא חלק אינהרנטי מהחוויה.

התחלתי לקרוא קצת מחקרים על מסעות טיפוליים שמצביעים על כך שדווקא הקשיים, אי־הוודאות והערעור על תחושת הנוחות הם שמעצימים למידה עצמית וצמיחה. בטבע (מרגישה שראיתי יותר זיוף מאשר טבע) , במיוחד במצבים של חוסר ודאות, נחשפת שכבה עמוקה של העצמי זו שמחפשת משמעות ולא רק הנאה.​

להזכיר לעצמנו שהמסע הוא לא רק חיצוני – אלא גם פנימי/ פסיכולוגי.

אז הלכתי לבדוק את הפסיכולוגיה מאחורי “שיתוף חיובי” וגיליתי:

שאנשים נוטים לשתף רגעים של שמחה והנאה יותר מרגעים של קושי בשל הטיית ההצגה החיובית, מנגנון הגנה שמסייע לשמר את הדימוי החברתי ואת הערך העצמי.

כשאנחנו מציגים את עצמנו באור חיובי גם אם זה לא משקף את כל האמת אנחנו חווים תחושת חיזוק מהתגובות ומהאהדה, שבפועל מעלה את רמות הרווחה הנפשית בטווח הקצר וזה מחזק את המעגל הזה, אז איך אפשר להגיד משהו אחר.

בסידרת המדענית מטיילת קיבלתי באמת הרבה תגובות אוהדות (וזה היה מאד מתגמל) במיוחד מחמאה שקיבלתי בפרטי: ״הגישה שלך של התבוננות מדעית-אנושית בטיול, בין החוויה הסובייקטיבית שלך לבין הניתוח הפיזיולוגי, המדעי מלמד אותי הרבה על החוויות שלי״ .

כששאלו אותי ממה הכי נהנית בטיול,עניתי: האמת? מזה שחזרנו כולנו בריאים. ואז הבנתי כמה הייתי במוד הישרדותי, איך המוח הטיפש (ספר מצויין ,אגב) חיפש כל הזמן איך להימנע מאסונות. אם זה בחוסר השוליים בכבישים שהם דרכי ההליכה בפאי, בקוסמוי. הפחד שלי לאבד את הילדים במקומות הומים. הקושי לדייק בזמנים של כל המעברים עם אריזות הציוד כל כמה ימים (מתיש במיוחד) ומחלת הים המקוללת הזו.

אולי הגיע הזמן להכניס לשיח גם את החלקים שלא מעלים לסטורי, זה לא מצטלם טוב זה בטוח…

אז בתמונות זריחה אחת שהרחיבה לי את הלב, רגע אחד של אומץ (הסרתי את חגורת המצוף כשהייתי כבר תשושה) וסגירת מעגל (לפני 24 שנים באמצע הצלילה העלו אותי למעלה והמשיכו לצלול עם הצבים)

הייתה לי הזכות לשחות עם יותר מצב אחד בקוטאו וזו חוויה יחודית והפנים של הבת שלי אומרות הכל.

מאמינה שצריכה את השקט של סוף השבוע, שהפיזיולוגיה של הגוף שלי תירגע אוכל לעבד יותר טוב את חוויות הטיול/מסע וחזרה לשיגרה ושהלב- מוח, בדיוק כמו הגוף, כנראה צריך זמן להתאושש -זמן אחר, פנימי, לשוב אל היבשה, להתקרקע בחזרה…

ודקה לפני שאסיים את הסידרה יש לי פוסט אחד שאני חייבת לפרסם על העניין הקולינארי במזרח stay tuned