רוב האנשים שפגשתי כאן-בתוך ומחוץ למוקדי תיירות מרכזיים-לא מדברים אנגלית, לעיתים אפילו לא ברמה של wait/where גם סימני שאלה בפנים מבהירות שאין הבנה הדדית, ולעיתים גם לא רצון לתקשר.

חשבתי שאעזוב את תאילנד ל24 שנים והם ילמדו כבר אנגלית, כי טכנולוגית הרוב כן מתפעלים את הטלפונים שלהם.

כמדענית, אני רגילה שתקשורת היא הכלי המרכזי שלי-להעביר רעיון, לשאול שאלה, להבין תופעה. כאן, פתאום, הכל הופך לאילם. זה מלמד אותי שיעור לא פשוט על גבולות השפה, על תרבות שונה, וגם על הגבולות האישיים שלי.

ניסיתי הכל: תנועות ידיים, ציורים, חיוכים, ובעיקר-גוגל טרנסלייט. לפעמים זה עובד. לפעמים זה מצחיק. לפעמים זה פשוט מתסכל.

וכן, לפעמים זה מתסכל מאוד. לא הכל רומנטי ומרומם. לפעמים זה פשוט קשה.

ומה קורה ב ברגע שמרגישים תסכול וחוסר אונים?

מתרחשת תגובה מוחית שמערבת את מערכת הסטרס והרגש במוח – בעיקר האמיגדלה, ההיפוקמפוס וקליפת המוח הקדם-מצחית ( המבדילה אותנו מהחיות), תחושת תסכול מעוררת הפרשה של הורמוני לחץ כגון קורטיזול ואדרנלין, המפעילים את המערכת הסימפתטית: הדופק מואץ, הנשימה מהירה ורדודה והדם זורם אל השרירים הגדולים, בעוד אזורי החשיבה הגבוהים במוח מקבלים פחות דם. התגובה הגופנית הזו פוגעת ביכולת הריכוז, הזיכרון והחשיבה הביקורתית – מה שמסביר את תחושת ה”בלק-אאוט” או “קיפאון”.

בקיצור אין אותי, אין אני ,תשמעו סיפור, אתמול בצ׳אנג ראי הרגועה יחסית (יחסית לא להתלהב -עדיין מלכודת תיירים אחת גדולה) מסרתי כביסה ברחוב שכוח אל – בהוסטל סחלב משהו וצילמתי- מסתבר את השם של הWiFi ולא את שם המקום.

בקיצור אני רצה הבוקר וחושבת לחסוך זמן בשילוב הפעולות 50 דקות למכבסה בריצה לפי גוגל מפה, אחרי 50 דקות מגיעה למקום לא נכון!

מנסה להעזר במקומיים, כמובן עם התמונות וגוגל טרנסלייט, הצילו! אף אחד לא מבין אותי ואני נכנסת למצוקה, בגלל הספונטניות הייתי רק עם טלפון ואוזניות בלי באט אחד לרפואה, גרוני יבש וכרטיסי אשראי מכבדים רק מעל 200 באט…

אנא אפנה, אנא אבוא

ואז אני שומעת מתוכי את קולו של בעלי (דמיינו את שלום אומר) את יצירתית תפתרי את זה קדימה. שתי נשימות וכמעט ללא חשיבה מקדימה שמה את תמונה שצילמתי בצ׳ט got ושואלת אותו תגיד חבר איפה צילמתי את התמונה הזו? תוך 10 דקות נוספות שלביעד. אוספת כביסה. מקבלת בקבוק מים מתנה. מזמינה מונית באפליקציה-7 דקות בחדרי הממוזג במלון.

חייבת לציין שהפתיע אותי אחד למיליון, בתמונה עשה סלפי כמנהג הצעירים, בגילו המופלג (בומרי) תיקשר איתי יפה מאד בגוגל טרנסליט והראה לי את ביתו שהוצף שנה שעברה בשטפונות, לצערי עוד רגע השטפונות שוב קרבים אל ביתו אשר שוקם בעמל רב(לפחות לפי ההתראות באזור- בכל מקרה מדרימים מחר).

המרק בחלב קוקוס שהכין בנדיבות חסרת החריף נגעה לי ל, הרגשתי אהבה בתוך כל המנה, החיוך שלו הפשטות שלהם, לימדו אותי שיעור.

שיעור עמוק יותר – על הקשבה מסוג אחר, על ענווה, ועל מציאת משמעות גם כשהמילים נגמרות.