שוב שדה התעופה , הפעם בשמחה גדולה לפגוש את Lost and found לפני שבועיים שרק הגענו הילדה שכחה את הנחשוש -הפטנט הלא מוצלח בעליל של כרית ראש שניתן להכניס בתוכה בגדים ואז לא נוח להשען על זה ולא נוח לסחוב את זה. שלחתי מייל לאבידות ומציאות, ביקשו תיאור- תיארתי ואז דממת אלחוט הילדה על קוצים מנדנדת שאבדוק את המייל לעיתים קרובות ואחרי יומיים אני מתחילה להרביץ בה את תורת הקבלה הרדיקלית- ובפשטות -זה מה שיש עכשיו. לא מה שרצית, בטח לא מה שתכננת (8 בגדי ים- לוקים לאינסטגרם ) אבל זה מה שיש. הילדה מתנגדת, כועסת, בייאוש אני מתרחקת כדי להרגע ולהרגיע , פותחת את המייל ובדיוק נכנס מייל שמודיע שהאבידה נמצאה ומחכה לנו

בטיול הזה איבדנו ומצאנו חפצים על ימין ושמאל, במפלים הדביקים אני המבוגרת האחראית שהביאה נעלי מים לכולם, טוב קודם אוכלים , מכירים ישראלים מגניבים שעושים פנקייקים על גזייה, השיחה קולחת ואז מתחיל מבול לא מהעולם הזה, הנהגת אוספת אותנו עם מטרייה ואני שוכחת את השקית…

אחרי שלושה ימים פוגשים את הישראלים החמודים שישר אומרים: מצאנו, התלבטנו אם נפגוש אתכם שוב וההחלטה עוברת לידנו (ייתכן שמישהו לקח או שהנעליים שם) אבל האבידה נמצאה!

ועוד אבדות קטנות של כל אחד מאיתנו

‎כובע, משקפי שמש, מטען, בקבוק מים

‎רובם חוזרים אליי – באקראי, דרך אדם טוב

או בתיק של מישהו אחר,‎וזה תמיד מלווה ברגע של הקלה. כאילו משהו ,אומר: הנה, מה שאבד – נשמר. יש כח עליון ששומר מלמעלה…

במהלך הטיול במדינה חדשה, שפה לא מוכרת, ערים גדולות וצפופות החושים שלנו קולטים מגוון עצום של גירויים: נופים, ריחות, טעמים, קולות, מגע ואפילו שינויים בטמפרטורה או בלחות ( חם ויורד גשם)

כמויות המידע שהמוח מקבל במהלך יום טיול אינטנסיבי לא ניתן לקליטה בכלל-לעיבוד, החל מביקור בשוק צבעוני ההומה, דילוג בין כלי התחבורה השונים ( טיסות, רכבות, מוניות, טוקטוק, ואן ונהגים פרטיים), היכרות עם מאכלים חדשים, תבלינים, טעמים ( השפתיים שלי עוד נפוחות מפתאי שהיה חריף אש אתמול)

ואז המוח מתקשה לעבד, לסנן ולהגיב לכל גירוי בנפרד—מתעוררת תחושת הצפה חושית: רעשים פתאום מעיקים, אורות זוהרים מאוד, מגע של בגדים או חום הופכים לבלתי נסבלים, וכל חוויה כאילו עוברת בעוצמה מוגברת ומתעורר קושי להתרכז, לעבור בין משימות, התנהגות לא רגועה ( בלשון המעטה ), צורך להתבודד ולעיתים אף “שאטדאון” מוחי—חוסר תגובה או רצון לנתק מגע מהסובבים ( עובר להם דיי מהר).

היתרונות שהמוח לומד, יוצר זכרונות חזקים הנחרטים לעומק כאשר כמה חושים פועלים יחד, וכך מתפתח חוסן נפשי, ויסות רגשי ולימוד עצמי מתמשך.

לאט לאט (כבר שבועיים לתוך המסע) גלגלי השיניים שחרקו מתחילים להסתנכרן, פחות מאבדים דברים, פחות כועסים, יותר רגישים ולוחצים פחות על כפתורים אחד של השנייה. וככה השיח עם הילדים הוא על אובדן ועל הפער שבין אובדן מוחשי לאובדן רגשי, וכמה יש משמעויות רבות, ויש כאלו שאיבדו את סבלנותם, את עצמם, את שפיות דעתם.

לא כל מה שנאבד – ניתן להשיב.

‎לפני 31 שנים איבדתי את אבא שלי, שאיבד עצמו לדעת, ואת זה לא מוצאים פתאום בכיס צד של תיק אין מי שמחזיר לי, רק לומדים לחיות עם החלל עם אבל שלא נגמר ולומדים לחיות איתו לצידו, ובשיחת נפש משפחתית מצאתי כמה ילדי מדהימים, הם פשוט לא מרוכזים ( גם אנחנו) מהצפה חושית

ככה לומדים לנשום ביחד,ובמובן הכי עמוק – אולי מה שאבד, מלמד אותנו הכי הרבה על מה שנשאר, אהבה, געגוע,ומה שנמצא גדל להערכה, הכרה והקלה גדולה.

זריחה על BKk ועוד נתפסה במצלמה, מרגישה את התרגשויות של הנוחתים…